החלטה בתיק בש"פ 3610/13

א.             ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 8.5.13 (השופט רוזן) במ"ת 32699-12-12. בה נעצר העורר עד תום ההליכים. עניינה של הפרשה מעורבות בניסיון לרצח.

רקע

ב.             כנגד העורר, אחיו (להלן ערן) ודודו (להלן אליאס) הוגש כתב אישום, המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (נסיון רצח) לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, נסיון רצח לפי סעיף 305 לחוק העונשין, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 ביחד עם סעיפים 335(א)(1) ו-335(א)(2) לחוק, נשיאת נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק.  

ג.              לפי הנטען בכתב האישום, בין אחד חנן שלום (להלן חנן) לבין העורר, ערן ואליאס נתגלע סכסוך, שבעקבותיו גמלה בליבם של האחרונים החלטה להמית את חנן, והם קשרו ביניהם קשר לעשות כן ביום 2.12.12. נטען, כי במסגרת קשר זה סוכם כי העורר וערן יפגעו בחנן על מנת להמיתו, וכי אליאס ימתין להם עם רכב ולאחר מכן ימלטם מהמקום. כנטען בכתב האישום, ביום 2.12.12, בשעות הערב, ארבו העורר ואחיו לחנן מחוץ למספרה ברחוב ז'בוטינסקי בבני ברק, כשהם רכובים על קטנוע בו נהג העורר, תוך שערן היה מצויד, בידיעת העורר ואליאס, באקדח, וכן בסכין ובמיכל גז מדמיע. כשיצא חנן מן המספרה, כך נטען, ירד ערן מן הקטנוע, הלך בעקבותיו, וירה לעברו מספר כדורים בכוונה להמיתו. חנן, שאחד הכדורים פגעו ברגלו, החל לרוץ כאשר ערן דולק בעקבותיו. נטען, כי בשלב מסוים נפל חנן אל הארץ, ואז ירה ערן לעבר חזהו מספר כדורים מטווח קצר על מנת להמיתו. בכתב האישום נטען, כי מסיבה שאינה ברורה חדל אקדחו של ערן מלירות, ואז היכה ערן בראשו של חנן מספר רב של מכות באמצעות קת האקדח בכוונה להמיתו. במקביל, כך נטען, המתין העורר לערן עם הקטנוע, וכאשר הגיע אליו ערן נמלטו שניהם, וחברו לכלי רכב בו המתין להם אליאס (אשר היה נהוג על ידי אשתו של זה). נטען, כי ערן ואליאס הסתלקו בכלי הרכב לכיוון העיר לוד, והעורר הסתלק עם הקטנוע לביתו בבני ברק, שם השליך את קסדתו במטרה לשבש את החקירה. למזלו של חנן - ואולי גם למזל הנאשמים והעורר בתוכם - לא הושלמה המזימה וחנן שרד, אך בכתב האישום נטען, כי נגרמו לו פצעי ירי בחזהו, בבית שחיו, בסמוך לריאותיו ובראשו, נמצאו רסיסים בצווארו ובסמוך לכבד, וכן נגרמו לו שברים בצלעות, והוא אושפז כשבועיים.

ד.             בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרם של ערן, העורר ואליאס עד תום ההליכים המשפטיים נגדם (מ"ת 32699-12-12).  

ה.             ביום 17.2.13 הוגש תסקיר מעצר בעניינו של העורר. התרשמותו של שירות המבחן היתה, כי קיימת רמת סיכון גבוהה למעורבות חוזרת בהתנהלות אלימה, שמידת חומרתה צפויה להיות גבוהה. באשר לחלופה שהוצעה - מעצר בית בביתו בפיקוח אשתו ואביה, ציין שירות המבחן כי התרשם שאשתו של העורר גילתה נטיה לגונן עליו, ותתקשה לצפות מצבי סיכון אפשריים ולהוות גורם סמכותי ומציב גבולות. באשר לאביה של אשת העורר נאמר, כי היכרותו עם העורר שטחית, כי אינו מודע לבעייתיות המאפיינת את התנהגותו של העורר ולמעורבותו בפלילים, וכן למשמעות האחריות והמחויבות בתפקיד הפיקוח. על רקע זה לא הומלץ על שחרורו של העורר.

ו.              יצוין כאן, והדבר נאמר בתסקיר, כי לעורר, יליד 1987, עבר בפלילים מאז היותו נער, בעבירות רכוש, אלימות ואיומים. הוא עמד ארבע פעמים בפני בתי המשפט, לאחרונה נרשמו לו עבירות ב-2006, ולטענתו התמסד מאז, הקים משפחה ולא הסתבך בפלילים עד המקרה דנא. עוד יצוין כבר כאן, כי העורר סובל מסכרת וכן ממחלת עור קשה הגורמים לפצעים רבים בגופו, ומטופל בין השאר בקנביס רפואי.

ז.              בדיון שנערך ביום 24.4.13 ביקש בא כוח העורר לטעון בסוגית קיומן של ראיות לכאורה. בית המשפט (השופט קאפח) דחה את הדיון והורה על עריכת תסקיר משלים. בתסקיר מיום 6.5.13 נאמר כי לא חלה הפחתה בסיכון במצבו של העורר, וכי ספק אם מעצרו מהווה גורם מרתיע. באשר לחלופה שהוצעה - מעצר בבית דודתו באשקלון נאמר, כי היכרותם של המפקחים המוצעים - דודתו, בעלה ובתם - עם העורר שטחית, ואינם מודעים לבעיות באישיותו ובהתנהגותו ולמעורבותו בפלילים. הערכת שירות המבחן היתה כי הללו יתקשו לצפות סיכונים אפשריים ולמלא כנדרש את תפקיד הפיקוח. על רקע זה, לא הומלץ לשחרר את העורר.

ח.             בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 8.5.13 (השופט רוזן) נאמר, כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. מסקנה זו נסמכה על דוחות עיקוב, בהם זוהה העורר במהלך האירוע נשוא כתב האישום כשהוא רוכב על קטנועו יחד עם ערן, מביאו לזירת האירוע וממלט אותו לרכבו של אליאס; על הודעתה של אשתו של אליאס במשטרה מיום 4.12.12, אשר זיהתה את העורר כמי שהוביל את ערן לרכב בו ישבה עם בעלה; ועל תיעודו של המשיב במצלמת אבטחה בסמוך לבית הוריו, בו הוא נצפה מגיע עם קטנועו לבית הוריו מיד לאחר האירוע ומשליך את קסדתו מאחורי מחסן. באשר לעילת המעצר נאמר כי זו "ברורה ומחוורת מאליה", וכי הדברים ברורים עוד יותר נוכח האמור בתסקיר שירות המבחן, אשר לשיטת בית המשפט לא היה מקום להיזקק אליו "כלל ועיקר". בית המשפט עמד גם על עברו הפלילי של העורר אשר "בהחלט אינו בבחינת עבר נקי". על יסוד האמור, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

ט.             לשלמות התמונה יצוין, כי מעצרו של ערן הוארך, בהסכמה, עד תום ההליכים (החלטת השופט קאפח מיום 24.4.13). באשר לאליאס, זה נעצר עד תום ההליכים (החלטת השופט קאפח מיום 26.2.13). ערר שהגיש אליאס לבית משפט זה (בש"פ 2324/13 בראנץ נ' מדינת ישראל) התקבל ביום 9.4.13 (השופט ג'ובראן); נקבע, כי עניינו של אליאס יוחזר לבית המשפט המחוזי שיבחן חלופות נוספות. בהחלטה מיום 11.4.13 (השופט קאפח) שוחרר אליאס למעצר בית במצפה רמון, ונקבע כי שחרורו מותנה בהפקדת 10,000 ש"ח וכן בהפקדת התחייבות עצמית וערבות צד ג' בסך 50,000 ש"ח. כן הוצא נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ.

הערר והדיון

י.              בערר נטען,  כי בית המשפט לא הבחין בין הראיות הקיימות כנגד העורר לבין העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. נטען, כי לא הוצגה ראיה המלמדת על קיומו של יסוד נפשי מצידו של העורר לעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וכי לעורר לא היתה שליטה פונקציונלית או אחרת באירוע. על כן נטען, כי גם אם יוכחו הראיות לכאורה - גלום בהן פוטנציאל להרשעה בעבירות סיוע בלבד. עוד נטען, כי גם שחרורו של אליאס מצדיק את שחרורו של העורר, שאם לא כן נימצא פוגעים בעקרון השויון. בהקשר זה נטען, כי אליאס שוחרר לחלופה, הגם שבהחלטתו של השופט ג'ובראן נקבע כי קיימות נגדו ראיות לכאורה. העורר מוסיף וטוען, כי מצבו הרפואי הקשה מצדיק כשלעצמו את שחרורו לחלופה. לטענת העורר, החלופה שהוצעה מאיינת כל מסוכנות נטענת לגביו.

יא.           בדיון הזכיר עו"ד רובינשטיין את עניין הראיות לכאורה, אך מיקד טיעונו בהפליה בין העורר לאליאס, ששוחרר, מה גם שלעורר מצב רפואי קשה המתועד כדבעי (נמסרו מסמכים). הוזכר, כי החלופה שהוצעה מרוחקת מזירת האירועים, וכי התיק נקבע להוכחות לחודשים ספטמבר-אוקטובר 2013, קרי, תידרש הארכה מעבר ל-9 חודשים.

יב.           עו"ד שלום טענה למדינה, כי המדובר בתכנון של מעשה רצח, והעורר היה במעגל הפנימי. באשר להשוואה בין העורר לאליאס, ישנה הבחנה מובהקת ביניהם - כך נטען - בקשר לחלקו של כל אחד, גם אם יוחסו להם אותן עבירות; אשר לקביעת המועד להוכחות לספטמבר 2013, הדבר רובץ גם לפתחו של העורר נוכח נסיונות להגיע להסדר. עוד הוזכר, כי כלפי העורר תלוי ועומד הליך פלילי נוסף.

הכרעה

יג.            התלבטתי במקרה זה. מצוות המחוקק, ואין צורך להאריך, היא לבחון האם הכרח לשלוח למעצר והדבר ייעשה רק בהיעדר אפשרות לחלופה (סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו-1996). הדבר חל גם על עבירות המעוררות שאט נפש והמצביעות על מסוכנות, ושיש בהן עילת מעצר סטטוטורית כמו במקרה דנא, אלא שכמובן המשוכה שעל הנאשם לעבור מתגבהת בהתאם למסוכנות.

יד.           איני רואה מקום להידרש להחלטת השופט רוזן בחלק הנוגע לראיות, שעל פניה נראית מבוססת כדבעי. לכאורה סבורני כי המחלוקת האמיתית אינה על עובדות המעשה אלא על סיווגו המשפטי של חלקו של העורר, המשליך כמובן למצער לעניין העונש. ככל הנראה לא שגתה באת כוח המדינה באמרה, כי העורר היה בליבת האירוע, ובלשוני "הממלט הראשי", לעומת אליאס "הממלט המשני", אף שההבדל המעשי אינו גדול בסופו של יום, כי שרשרת המילוט בכללותה אחת היא. אשר לעקרון השויון, בתי המשפט נדרשו לנושא זה פעמים רבות (ראו בש"פ 2258/10 כוגן נ' מדינת ישראל (2010); בש"פ 3346/08 מדינת ישראל נ' אבוטבול (2008)). אין נוסחאות מתמטיות בכגון דא, ועל פי רוב לא יימצא שויון של "אחד לאחד". השופט ג'ובראן זיהה לגבי אליאס (בש"פ 2324/13 אליאס בראנץ נ' מדינת ישראל (2013)) חולשה מסוימת בראיות לעניין העבירות המיוחסות, וקבע - חרף עבר פלילי - חלופת מעצר. בענייננו גם נשלח העורר לתסקיר על-ידי השופט קאפח; אומר כאן, בכל הכבוד, כי דעתי חלוקה על אמירתו הקטגורית של השופט רוזן באשר לתסקיר. אוכל להבין את התיחסותו לעבירה, לה אני שותף, אך בדיני המעצרים עסקינן, ושאלה היא אם זה המקרה שניתן לומר עליו באופן נחרץ שאין אחריו ולא כלום וכי אין מקום לבחון חלופה. כאן באים אנו לתסקיר. אתיחס לתסקיר המשלים מיום 6.5.13. התסקיר ביטא מסוכנות גבוהה ורמת חומרה צפויה, והטיל ספק אם המעצר עד הנה והמצב הרפואי מרתיעים דיים ומציבים גבול; אשר למפקחים שהוצעו (בניסיון שני לחלופה (לאחר שלא נתקבלה חלופה מ-17.2.03), הללו לא אושרו כפי שנימק התסקיר.

טו.           נתון נוסף שיש להביאו בחשבון הוא, כי ההוכחות קבועות לספטמבר-אוקטובר 2013, קרי, בעוד כארבעה חודשים, שבהם יהא העורר נתון במעצר, לאחר שישה חודשים עד כה ממעצרו ב-2.12.12.

טז.           בשקלול כל אלה נראה לי בסופו של יום, מחד גיסא, כי אין לנעול את הדלת בפני חלופה, אך מנגד, נוכח המסוכנות הרבה העולה מן העבירה ומן העבר, עליה להיות ההדוקה ביותר שבגדר האפשר. זאת - לרבות מעצר בית מלא באיזוק אלקטרוני, פיקוח בכל רגע נתון על ידי מפקחים שיאושרו, הפקדות וערבויות גבוהות, כאלה שיוציאו מלבו של העורר (ומלב מפקחיו) מחשבות הפרה או מתן יד לה חלילה, עיכוב יציאה והפקדת דרכון, ואפשרות המשטרה לבקר לודא קיום החלופה.